בהתאם לסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, על הנפגע בתאונת עבודה, להגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי, להכרה בתאונה כתאונת עבודה ולתשלום דמי פגיעה, תוך 12 חודשים ממועד היווצרות עילת התביעה. במקרה בו השתהה הנפגע והגיש את תביעתו לאחר שחלפו למעלה מ-12 חודשים ממועד היווצרות העילה, עשוי הדבר לגרום לדחייה מוחלטת של תביעתו, או כפי שקורה ברוב המקרים, לקיזוז של סכומים מתוך הכספים המגיעים לנפגע בגין תקופת השיהוי, באופן בו הנפגע אמנם מוכר כנפגע בעבודה אך מפסיד זכויות כספיות מרובות, לאור העיכוב הרב שחל בהגשת תביעתו.
כאשר מדובר בתאונת עבודה, קיימים שני סוגים של תביעות, המוגשות על ידי נפגעים למוסד לביטוח לאומי. התביעה האחת – הינה תביעתו של הנפגע להכרה בתאונה כתאונת עבודה, והאחרת – במקרה בו טוען הנפגע כי נגרמה לו כתוצאה מן התאונה נכות זמנית או צמיתה, הינה תביעה לקבלת דרכת נכות בעבודה.
מועד היווצרות העילה ממנו נספרת תקופת השיהוי, בהתייחס לתביעה להכרה בתאונה כתאונת עבודה ולתשלום דמי פגיעה הינו המועד בו אירעה התאונה ועל כן את התביעה להכרה בתאונה יש להגיש בתוך 12 חודשים מיום קרות התאונה.
בהתייחס לתביעה לקביעת דרגת נכות בעבודה, המועד הרלוונטי ממנו נספרת תקופת השיהוי, הינו מועד תחילת הנכות אצל הנפגע. מועד זה נקבע על ידי הוועדה הרפואית הבודקת את הנפגע, אשר נדרשת לקבוע בהחלטתה גם את שיעור הנכות הקיימת לנפגע וגם את המועד בו נוצרה לנפגע הנכות.
בנוגע לשני סוגי פגיעות נקבעו בחוק הביטוח הלאומי הוראות מיוחדות לעניין המועד להגשת התביעה הסוג האחד הינו תביעה להכרה בבקע מפשעתי כתאונת עבודה, לגביו נקבע כי לא יראו בבקע מפשעתי תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם כן נמסרה למעביד או למוסד לביטוח לאומי הודעה על התקף הכאבים עקב הבקע תוך 72 שעות מהופעתם ותביעה להכרה בליקוי שמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק, לגביו נקבע כי לא יראו בליקוי השמיעה תוצאה של תאונת עבודה, אלא אם הוגשה תביעה למוסד לביטוח לאומי תוך 12 חודשים מהיום בו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית, או תוך 12 חודשים מהיום שבו לדעת הוועדה הרפואית החלה הירידה בשמיעה.
